חנוך לוין על פי הנדלזלץ – גד קינר

גד קינר

מיכאל הנדלזלץ, "חנוך לוין על-פי דרכו"
תל-אביב, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, 2001, 238 עמ'

האם שווה הביקורת היומית יותר ממחיר נייר העיתון שעליו היא נדפסת? מסתבר שכן. יתרונה על פני המונוגרפיה הרטרוספקטיבית המלומדת דווקא בהעדר הפרספקטיבה שלה, בחוסר יכולתה להקיף את מכלול היצירה של המחבר במבט סינופטי. בביקורתה במדור זה על ספרו של פרדי רוקם, העוסק בייצוג הבימתי של ההיסטוריה, מתייחסת קרין חזקיה לשני מושגים שביניהם מתקיים, כמדומני, יחס פרדוכסלי – המבט הרטרוספקטיבי של התיאטרון על האירוע ההיסטורי, והעדות החיה והעכשווית של השחקן והצופה לגבי אותו אירוע. אותו יחס פרדוכסלי, העשוי להפרות מחקרים ושחזורים עתידיים של הצגות תיאטרון חשובות הוא ההופך גם תיעוד והנצחת ביקורת למשמעותי, והוא המונח ביסודן של אסופות הרשימות היומיות של מבקרי תיאטרון חשובים מראשית המאה כאלפרד קר וג'ורג ז'אן נתן, ומהעשורים האחרונים כמו קנת' טאיינן, צ'רלס מארוביץ ואירווינג וורדל. לחבורה נכבדה זו מצטרף עתה ספרו של מיכאל הנדלזלץ "חנוך לוין על-פי דרכו".
ואכן, יתרונו הגדול של הספר בכך שהוא מכליא בין שני דפוסי ההתבוננות, 'האנושי' ו'האלוהי', בהשאלה מדבריו של אליפז ב"ייסורי איוב": "לאדם חשבון קטן, אחד ועוד אחד, צלחת ומטפחת, [משמע, הביקורת היומית]/ ואלוהים מעל יושב ומסכם את כל המטפחות, / את כל הצלחות, את השמים והארץ" [דהיינו, הניתוח הרטרוספקטיבי]. בצד 32 ההצגות הלויניות הנסקרות בביקורות השוטפות, כולל הספר מבוא המסווג ומקטלג ממעוף הציפור 'האלוהי' – אך מן הזוית 'האנושית' ו'העממית' (להבדיל מהפופוליסטית) של מי שמשייך את עצמו ל"צופים שעוצבו… על ידי לוין" (עמ' 34) – את כלל היצירה הלוינית, לרבות ראיון שערך המחבר עם לוין שלפני האלם התקשורתי, רשימות על קובצי הפרוזה, המערכונים והמחזות, מסה אגב הענקת פרסים ללוין, נקרולוג לאחר מות המחבר, ואפילו פנינה קטנה לרגל ההעלאה המחודשת של "מלאכת החיים" בבית לסין: ניתוח רגיש ותמציתי של אופני המבע הפיוטיים ו"הנקיים" של לוין, שהואשם דרך קבע בהתגססות, למעשה האהבה ולאיברים המככבים באקט.
שילוב ההתבוננות המיקרוקוסמית, הצמודה לכרוניקת ההתפתחות של היוצר, בראייה המקרוקוסמית הכוללת, היא המעניקה לספר אותה איכות ייחודית של איבחון תהליכים, פרטים והקשרים חברתיים ופוליטיים קונקרטיים, הנעלמים מדרך הטבע מעיני המחקרים-בדיעבד, מעמיקים ככל שיהיו. וזאת, גם אם הובילה את הנדלזלץ לגילויים מפוקפקים של "ניכוס" הפואטיקה של היוצר המפורסם דוגמת הביקורת על "הלווייה חורפית", בה הנדלזלץ מבקר את הטיסה המופרכת להימאלייה מאחר שהיא "שוברת את המסגרת הכובלת של גיבורי לוין", החייבים "להישאר על הקרקע" (68) כאילו לא מדובר במחזאי, שיפליג במחזותיו המיתיים-פנטסטיים למחוזות דמיון רחוקים הרבה יותר מאשר ההימאליה, או להתפעלות משיחית של "אחרית הימים" מהצגה מסוימת בה הוא דן, כמו היתה הישגו האולטימטיבי של לוין שאחריו כבר לא יכול לבוא ולא כלום (וראה, למשל, בביקורת על "אורזי מזוודות": "דומה ש'אורזי מזוודות' לא יוליך לשום מקום. זהו תימצות וזיכוך של הבמה הגדולה העוסקת באנשים קטנים", עמ' 102). המעקב הכרונולוגי אחרי לוין הוא שמאציל את תוקפן של העדות והחוויה הראשוניות לטיעונים שהפכו ממרחק השנים לקביעות פרשניות מלומדות וקוגניטיביות גרידא, ומאשש אותן. כזאת היא, דרך משל, ההבחנה של הנדלזלץ בסינדרום המשפיל-מושפל וההרארכיה הנגזרת ממנו כבר בביקורת שהתפרסמה על הצגת הבכורה של "חפץ" בחיפה (1972): "תכונה המעמידה, לדעתי, את 'חפץ' בשורה ראשונה של מחזאות מודרנית מעולה, ולא רק בארץ" (41), או האיתור המדויק לאחר בכורת "ייסורי איוב", שמחזה זה – כמו "הוצאה להורג" שקדם לו – מציין מעבר מ"הדרמות הכמו-ריאליסטיות הקטנות" […] "ליצירות תיאטרליות רחבות-היקף, אלגוריות דרמטיות המקיפות ומסכמות את העולם, כפי שלוין רואה אותו". (83) התיאור המפורט בביקורת על "רצח" (1997) של המהלכים המובילים להתחלפות ההכרזה האופטימית בסוף החלק הראשון של המחזה, ש"זמן הרצח עבר […] בחיוך של ניעורים משינה עמוקה אומרים האנשים זה לזה, שלום", בהכרזה הפסימית – לנוכח גילויי האלימות השרירותיים – ש"זמן השלום הכוזב עבר […] מלחמה בשער […] בחיוך של ניעורים משינה עמוקה אומרים האנשים זה לזה: אל הנשק, אל הנשק" (208) – וזאת, עדיין בשלהי תקופת האופוריה של אוסלו – מלמד באיזו מידה היה חנוך לוין סיסמוגרף רגיש לאינקובציה של תהליכים סמויים מן העין במציאותנו השברירית, ועד כמה מעידות על כך ביקורות תלויות תאריך ורגע היסטורי. מאידך גיסא, זה גם מחדד את שאלת הרלוואנטיות העתידית של חלק מיצירות לוין.
מאפיין נוסף המייחד את הבשורה הלוינית על-פי הביקורת ההנדלזלצית מניתוחים אקדמיים ואנתולוגיות של ביקורת זרה גם יחד, הוא היחס הסימביוטי של המבקר למחזאות הלוינית – "לא הכרתי את חנוך לוין, אבל יצירתו הכירה אותי". מכאן שביקורתו היא מן הסוג המעורב, החווייתי, זה שאינו מתיימר לאובייקטיביות, החביב כיום על חוקרי התיאטרון. זו ביקורת המעידה על המבקר ובני דורו לא פחות מאשר על המבוקר, ומאצילה לספר ערך מוסף של שיקוף פנומנולוגי לתודעתם הקיבוצית של "ילדי" קיץ שנת 67'.
יתר על כן: בשונה מן המבקר האקדמי, הנדלזלץ מתאים את "גובה" ביקורתו וסגנונה לגובה עיניו של הצופה האינטליגנטי מהזן הליברלי-שמרני המצוי. בהקשר זה יש לראות, לדוגמה, את התייחסותו האמביוולנטית לגודש התועבות והאימה ב"הוצאה להורג" ו"הזונה הגדולה מבבל". אולם צדיה זו להתחסדות המוסרנית המקובלת היא גם אסטרטגיה מתוחכמת של המבקר: בראשית ביקורתו על "סוחרי גומי" דומה שהוא מתרעם בצדקנות על כך שהמחזה "עבר את כל הגבולות. כל החלק הראשון של ההצגה הוא שיר הלל לקונדום". אחר כך מסתבר, שטיעון זה הוא רק איצטלה שבאמצעותה המבקר מפוגג מבפנים את הנוגדנים האנטי-לויניים של קוראו, ומביאו להכרה בפונקציה הסימבולית המופלאה של "הגועל נפש" כ"מצביע על העדר מגע אמיתי".
יש לי הרושם שבזכות האסטרטגיה הזאת והאהבה הסימביוטית ללוין – המתבטאת גם בידענות הלוינית המרשימה המופגנת בראשית כל ביקורת, והמקשרת בין היצירה החדשה לקודמותיה – הצליח הנדלזלץ להפוך דורות של קוראי "הארץ" מאויבי לוין לאוהביו. ומכיוון שעל כל פשעים תכסה אהבה, הרי שבזכות זאת הוא מכפר על מספר מגרעות אינהרנטיות בביקורתו, כגון: האוריינטציה הספרותית, המעניקה למלל מעמד בכיר ואינה בוחנת אותו כמגולם בלעדית בשפה התיאטרונית, והנטייה הנגזרת מכך של שיפוט מרכיבי ההצגה בהליך מזורז יחסית, במקום להתמקד בתיאור פרטני של הבימוי, המשחק והעיצוב כתהליך מתפתח, גישה שבאמצעותה העניק, למשל, קנת טאיינן חיי נצח להפקותיו של פיטר ברוק (אם כי למען ההגינות יש לציין שבנדון זה חל שיפור מרשים בדיווח על ההצגות האחרונות, כשהשיא לטעמי הוא התיאור העשיר והפלאסטי של "פעורי פה" בבימוי רוברט סטורואה); הטענה הנצחית של הנדלזלץ שחנוך לוין ממחזר את המוטיבים שלו; והכניעה – לעתים – לגזירת הצמצום הקרתנית, הוולגרית והרייטינגית של העורכים, שלא פסחה אפילו על יצירת מופת כ"הילד חולם", למרות שהנדלזלץ מודה שהמדובר ב"הצגה מרגשת, מעוררת חמלה והזדהות, מזעזעת, קרקסית, מעוותת, גרוטסקית, ומדהימה".
"כבר עשרים שנה שאני נשוי לחנוך לוין", מצהיר מיכאל הנדלזלץ באחת הביקורות. ובתור תמונות מחיי נישואין רצופי אושר ומשברים – תמונות רגע אינטימיות, נבונות וחדות, שצולמו בזמן אמת – יש לספר זה ערך ייחודי בביבליוגרפיה לוינאיקה, המצטברת באיטיות מרגיזה על מדפינו.