ספרה החדש של ציפי שחרור

כ-45 שנה עברו מאז קראה המשוררת אנדה עמיר את שיריה הראשונים של הנערה ציפי שחרור והכתירה אותה בתואר משוררת. 44 שנים עברו מאז הופיע ספרה הראשון, ועדיין נותרו בה עוצמת הנעורים, חדוות הגילוי של פלאי תבל, סקרנות בלתי נדלית, ולצדה תאווה לעולם פרוע ופורץ גבולות, המובנית היטב במסגרת השיר. וכך, בחטיבה השנייה בספר, הנושאת את השם במקום אחר, היא מתעדת את נסיעותיה למקומות אקזוטיים, כמו הביקור בעיירה אובידוש, פורטוגל, בשיר "אביר, חתול וחרב פיפיות". זהו שיר חלומי שבו היא מערערת באמצעות דמיונה הפורה ועם לא מעט הומור, את כל השבלונות השחוקות שנקשרו במסע תיירותי. שם באובידוש, במלון קודר שחללו מפיח צמרמורת היא נישאת על כנפי הדמיון באפיריון ישועי: "בְּמָלוֹן אָפֵל שֶׁקִּירוֹתָיו מְפִיחִים רֵיחַ גְּוִילִים וְטַחַב / נוֹחֵת בְּחַדְרִי מִסְדַּר אַבִּירִים כַּאֲרָיוֹת. / וְעֵרוּתִי יַלְלָנִית וְנִשְׁאֶבֶת בְּמָלוֹן קוֹדֵר / וְאַבִּיר חָתוּל וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת סוֹגְרִים עָלַי / וּבַשָּׁבוּעַ הַקָּדוֹשׁ הֵם נוֹשְׂאִים אוֹתִי בְּאַפִּרְיוֹן יֵשׁוּעִי" (עמ' 65).

חיים נגיד

ספר השירים החדש, ה-12 של יוסי אלפי.

 מתוך התבוננות אישית אל עולמו הפנימי והעולם החיצוני, הסובב אותו, הוא נוגע פיוטית בספר שירים קטן זה.

 הסתיו ההולך ומערפל את הימים הוא מעין סיבה לחשבון נפש שירי.

 הפעם ללא שירים ביוגרפיים. הוא בא אל הנוף מארץ רחוקה ומביא אתו, בעדינות רבה, נגיעות של אורות-דרך שיריים, המתעדים את צעדיו, שבמקרים רבים מהווים משל לכולנו.

חלונות האור

סַפְּרִי לִי

עַל שְׁעוֹן הַקַּיִץ

בִּתְחִלָּתוֹ שֶׁל סְתַו חַיַּי

סַפְּרִי לִי אֵיךְ טִפַּסְתִּי

אֶל חַלּוֹנוֹת הָאוֹר

לְלֹא סֻלָּם

סַפְּרִי לִי

עַל אוֹתוֹ הַחַיִץ

שֶׁפָּעַר תְּהוֹמוֹת מוּל עֵינַי

אֵיךְ צָמְחוּ תַּלְתַּלַּי

כְּשֶׁהִתְנַעַרְתִּי מִגַּלֵּי הַקֹּר

לְלֹא קֶרֶן שֶׁל חֹם מֵעָלַי

סַפְּרִי לִי

עַל אוֹתוֹ הַשַּׁעַר

שֶׁנִּפְתַּח בַּחֲרִיקָה מוּל פָּנַי

אֵיךְ עָלוּ תְּפִלּוֹתַי

כְּשֶׁבָּרַחְתִּי מִדָּתֵי יַלְדוּתִי

וּמָצָאתִי בְּעַצְמִי

אֶת אֱלֹהַי

סַפְּרִי לִי לְאַט, מְעַט

סַפְּרִי לִי

אוּלַי אֵדַע וְאֶפְתֹּר עוֹד בְּחַיַּי

אֶת הַחִידָה

"שיריה של שחרור מכים את הקורא בנשיות בשלה, תוססת וקשה, שאינה עושה חשבון לשום דבר. אחרי הכל, גם המתופפות המאגיות קיימות רק בהכרה של המשוררת. מצב האשה, לפי שחרור, הוא בלתי נסבל ובה בעת נפלא מכפי שהיה אי פעם…
מעבר לשפה המהוקצעת של שחרור רובץ כאב עז, שמעגל המתופפות הוא התרופה היחידה לו. שם, בקול הלמות התופים, אפשר לא לשמוע את צעקת הדם ולהתחבר אל צעקה גדולה יותר, לנוכח העובדה שגם אנחנו נמות. התופים היו צריכים להסב את תשומת הלב של ההולכים בחושך לבוא ולשמוע. אולי הם היו מפחידים מדי, והאנשים התרחקו. מכל מקום, הם היו תופים בעוצמה היחידה שהם ידעו."

 לקריאת הכתבה המלאה – לחצו כאן (ובתנאי והנך מנוי הארץ)

ספר השירים של גד קינר קיסינגר

"הספר סלפי הוא תעודת-זהות ססגונית גדולה של משורר אמִתי, שאינו מייפה את המציאוּת ואינו חוסך לפעמים מקוראיו את פניה המסוייטים. שיריו מעניקים פירושים מקוריים לסיפורי התנ”ך, האוונגליונים, המיתולוגיה, התאטרון והקולנוע. זהו ספר השירים היפה ביותר של גד קינר ומהיפים והמעניינים שקראתי בשנים האחרונות." פרופ' זיוה שמיר

"קינר קיסינגר מצליח לצרף ולהתיך דימויים מפתיעים בתוך שורה אחת, דימוי אחד או שיר אחד, רעיונות ומילים מעולמות שונים וזרים לחלוטין זה לזה, למשל : ‘וְיָדִי הַתּוֹעָה בְּחֶשְׁכַת שְׂעָרֵךְ, וּבַאֲפֵלַת מִנְהֲרוֹת קְמָטַיִךְ, מִתְקַדֶּמֶת בְּכוֹרֵיאוֹגְרַפְיָה זְהִירָה וּמְעֻדֶּנֶת שֶׁל מְנַתְּחֵי מֹחַ וְלֵב…" ירון אביטוב

מרלין וניג מספרת על התגובות שקיבלה מקוראים על ספרה החדש, בהוצאת ספרא :

מאז שספרי החדש ״פאניקה בסגנון חופשי״ מופץ בחנויות הספרים, קיבלתי תגובות רבות ומיילים מרגשים כמו ״קראתי בשיריך ופתאום לא הרגשתי לבד״… או ״השירים שלך רכים מתוקים ועדינים, חזקים עמוקים ועוצמתיים, נכנסים הישר ללב ומחוללים בו סערה חמה ושקטה, שבעקבותיה מחסיר הוא פעימה, ושום דבר לא חוזר להיות כמו קודם״ או ״קראתי את כל הספר והוא מרגש מאוד, הרבה דמעות, כאב חד, געגוע. יש בך משהו שלא ראיתי בחיים. את כותבת נפלא״ או ״אני קורא טפין טפין ויש שינוי עצום מהספר הקודם למרות הזמן הקצר שחלף, כמו בין תינוקת המגלה את עצמה ויכולותיה לבין נערה בוגרת, בטוחה בעצמה, ובעלת עולם וטביעת אצבע משל עצמה. נכנסת למאגר הביומטרי הקטן של משוררים בעלי זהות, גם אם בתוכו את משתנה ללא הרף״.

הבוקר נכנסתי אנונימית ל״צומת ספרים״ ומצאתי את ״פאניקה״ על המדף, לצד ספרי הקודם ״אז מה היה לנו פה״. זה הרגיש מוזר ונזכרתי באפרת, חברה שלי, ששאלה אותי ״את מאמינה, שאת כבר משוררת, שיש מאחוריה שני ספרי שירה?״ ואני שאלתי אותה ״רגע, מתי בדיוק כל זה קרה?״ ועכשיו, מול המדף, חשבתי שזה מדהים, איך ה׳, אחרי הכל, מפגיש אותי בוקר אחד עם עצמי, בחנות ספרים הומה אדם.

פאניקה בסגנון חופשי

לִצְלֹל בִּצְלִילוּת הַדַּעַת

בְּמֶרְחֲבֵי הַתּוֹדָעָה הַבִּלְתִּי מִשְׁתַּנָּה

לְהַרְגִּישׁ אֶת הַמַּיִם הַמְלַטְּפִים

לְנַסּוֹת חֲתִירָה אַחַר כָּךְ פַּרְפַּר

וְלִצְנֹחַ לַקַּרְקָעִית

לְהָנִיחַ לַתּוּשִׁיָּה

לִשְׁקֹעַ לְרֶגַע בְּלִי אֲוִיר

עַד לַפָּנִיקָה הַבָּאָה

יִהְיֶה אֲשֶׁר יִהְיֶה

תִּהְיֶה זוֹ אוֹתָהּ הַפָּנִיקָה

הַיְדוּעָה וְהַמֻּכֶּרֶת,

פָּנִיקָה בְּסִגְנוֹן חָפְשִׁי.

בחתירה הבלתי נלאית אל האמת

לפני קצת יותר משנה, עת נכנסה מרלין וניג לשירה העברית עם ספר ביכוריה "אז מה היה לנו פה?", היה ברור מיד שנולד קול חדש ומרהיב בשירה העברית: יוצרת רב-תחומית, לא רק משוררת, חוקרת, מבקרת קולנוע, אלא גם רב-תחומית – במובן הרחב של המילה, רב תחומית בחתירתה אל האמת, כותבת בנימה אינטימית ובהסתכלות אמיצה אל תוך הנפש, ולכן גם לא מכירה בגבולות בין פנים לחוץ. שכן, כפי שהיא כותבת: "הָאֱמֶת לְעִתִּים מַרְחִיקָה אֶת כָּל מַה שֶּׁהִכַּרְתְּ / אֶת כָּל מַה שֶּׁרָצִיתְּ בְּכָל הַכֹּחַ כְּשֶׁעָצַמְתְּ עֵינַיִם".

ניכרים דברי אמת, לא רק במה שנאמר אלא באיך שנאמר. השורות הראשונות בשיר הפותח את הספר מצטרפות מדימויים זאוגמטיים, שאין שום קשר ניכר לעין ביניהם, אך כשהם מולחמים יחד התוצאה, כמעשה קסם, מרגשת ובלתי נשכחת: "שִׁלְשׁוֹם בַּשִּׁגָּעוֹן שֶׁל צִפּוֹרֵי גַּעְגּוּעַ / מְנַקְּרוֹת אֶת הָאַסְפַלְט הָרָטֹב בֵּין הַבֶּטֶן לַלֵּב / אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַמּוּעָקָה הַקָּשָׁה /שָׁלַחְתִּי יָדִי אֶל אוֹתִיּוֹת הַדְּפוּס / שֶׁהִתְעוֹפְפוּ לְרֶגַע, דַּקּוֹת כְּנָפַיִם / כְּמוֹ יַתּוּשִׁים…"

כמי שבאה מן העולם החילוני אל העולם החרדי וקיבלה עליה עול תורה ומצוות, היא  מעיזה באומץ לצרף תחומים שעין הקורא לא שזפה כמותם עד כה: "וְיֵשׁ שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת בְּלִבִּי אֶת הָאֶפְשָׁרוּת / שֶׁל חֵטְא לְלֹא אַשְׁמָה /  שֶׁל חֵטְא לְלֹא עֹנֶשׁ / מַה שֶּׁבָּרוּר מֵאֵלָיו בֵּין שְׁתִיקוֹת שֶׁל מוּסָר / וְיֵשׁ שֶׁאֲנִי מְצַיֶּרֶת אֶת הַלֵּב לֹא נֶאֱלָץ לְהִתְקַפֵּל / קְפָלִים קְפָלִים /כְּמוֹ מְקֻפֶּלֶת בֶּחָלָב חָמוּץ.  חטא, אשמה, חלב חמוץ והמטעם הקרוי בשפה העממית "מקופלת", הכול מצטרף בשש שורות אלה.

אך בעיקר מפליאים ההעזה ואומץ הלב. ההעזה להרחיק אל מעמקי האינטימיות, ואומץ הלב להתנסות בחשיפת המעמקים, ולא כמעשה חד פעמי, אלא כחלק בלתי נפרד מן הריתמוס של הקיום המודע לעצמו עד קצות התודעה ואף אל מעבר לה, כמתואר בשיר ששמו היה לכותרת הספר.