בלשון בהירה ומרתקת חושפת עדינה מור-חיים את עושר כתיבתו של חיים נגיד, סופר רב-גוני הראוי לתשומת לב ולהערכה מחודשת.

במונוגרפיה פרדוקס הדופי משתקפת תפיסתו האמנותית הרב-ז'אנרית של נגיד כפי שנוצרה החל משנות השבעים למאה הקודמת, ב-12 ספריו: בשיריו הליריים, בשירתו האקולוגית-פואטית שהקדימה את זמנה בשנות דור (שירה מקומית), במחזה-רוק שהועלה על במת הקאמרי (פיקניק בחוסמסה), בסונטות הכאוטיות (סיור באזור האסור), ברומן הדיסטופי-אפוקליפטי מטטרון, בספרי האגדות לילדים (על הצב צבי והצב גדעון ששוני), שהועלו גם בתאטרון, וכן בגישתו הסמיוטית של נגיד לתרבות בארץ שאותה יישם בחמשת ספרי העיון שלו.

במרכז יצירתו ניצב מבטו הקליידוסקופי שהיטיב להבין באמצעותו את רוח שנות השמונים והתשעים, התקופה שבה נוצרו רוב יצירותיו, ולחזות את השפעת הלכי הרוח של אותו דור על חיי החברה והתרבות בארץ: קריסת הגבולות בין אמת לשקר, אמונה לצביעות, אמנות לשרלטנות, אהבה ומיניות, גבריות ונשיות, וכל אותם מושגים מוצקים שהנחו את דור השישים והשבעים וגיבו את עשייתו.

דומה שרק עתה, ממרחק של זמן, ניתן להעריך ראייה מוקדמת זו של הסופר.

ייצוג הסכסוך בקולנוע הישראלי בעקבות אינתיפאדת אל-אקצה

 ספרו של ד"ר פבלו אוטין

ספר זה חוקר את המהלך שעשו סרטי הסכסוך בקולנוע הישראלי, דרך ניסיונות הבנה של הצד הפלסטיני וחיבור אליו, ועד לתחושת ייאוש וניתוק הדדי בעקבות כישלון תהליך אוסלו וקץ המשא ומתן בין הצדדים. דרך ניתוח אסתטי קפדני של הסרטים מן העשור הראשון של המאה ה-21, הספר מציע חשיבה על האופן שבו הסכסוך התפרש והובן בחברה הישראלית-יהודית ובסרטיה. לבסוף, מציע הספר כי הסרטים, כמו התרבות הפופולארית הישראלית, רקמו תפיסה אוטופית ולא מציאותית של מהו "השלום", ולכן, כותרת הספר מאפשרת קריאה כפולה: מצד אחד, הסרטים החדשים על הסכסוך מבכים את מותו של תהליך השלום והתקווה לשלום שהיה "מעבר לפינה". מצד אחר, מציע הספר כי דווקא הגיעה העת להיפרד מהתפיסה המאוד חד-ממדית של המושג "שלום" בחברה ובתרבות הישראלית – תפיסה שמתארת את בואו של השלום כהפסקה מידית של האלימות והטרור ותחילתו של עידן של אהבה, זריחה ופריחה – ולפנות את הדרך לתפיסה מורכבת יותר, אולי פרדוקסאלית, אך אמתית וכנה יותר של שלום כתהליך מתמיד, שאולי לעולם לא יביא שקט לאזור, אך יהפוך את החיים בו לנסבלים, טובים ומוסריים יותר לדורות הבאים.

הספר "לורקה, סיפור אהבה" מתחקה אחר מגוון יצירתו של האמן, שכולן צמחו מחייו הסוערים. הספר חושף לקורא את הזיקות בין הנימות האינטימיות של יפי המילה ועומק החשיבה והרגש לבין הפיוט הטמון בדימוייו ובשפתו. בלהה בלום מספרת בספר זה על חוויותיו של לורקה, שכמה מהן רקומות בחוויותיה שלה.

אתה מרגיש צנזורה עצמית כשאתה כותב מחזה חדש?

אף פעם לא. איך אפשר ליצור ככה? ביום שאתחיל להרגיש כך אפסיק לכתוב. וזו לא עמדה קלה. רוב העוסקים באמנות ובתאטרון אינם עשירים, עובדים קשה ולא אחת מסתכנים, אבל עושים מה שהם מאמינים בו בצורה יוצאת מן הכלל… אנשים ממשיכים לעשות את זה גם כשלא משלמים להם, גם כשדורסים אותם, דוחפים אותם לפח ומכפישים אותם. הם ימשיכו לפעול כך כי הם חייבים לפעול כך. הם בין היחידים שהמקצוע שלהם הוא חשיבה ביקורתית וככאלה הם מסוכנים, כי למילים ולדימויים יש כוח. אי אפשר לסתום, אי אפשר לעצור.

(מתוך ראיון עם יאיר אשכנזי, יולי 2016)

ג'ו סאלאס M.A יסדה את תאטרון פלייבק יחד עם בעלה ג'ונתן פוקס וחברי הלהקה המקורית. כעת היא המנהלת האמנותית של תאטרון פלייבק של האדסון ריבר (The Hudson River Playback Theatre) הממוקם בצפון מדינת ניו-יורק. היא מלמדת פלייבק ברחבי העולם ופרסמה שלושה ספרים על אודות תאטרון הפלייבק ומאמרים רבים.

ספר זה של ג'ו סאלאס הוא אוצר לכל מי שמתעניין בתאטרון פלייבק. הספר כתוב בצורה רגישה וזורמת. ג'ו מסבירה בו את עקרונות תאטרון הפלייבק במדויק ובפשטות, ויחד עם זאת, בעומק ומשמעות. לדעתי, זהו אחד הספרים החשובים בתחום ואני מאוד שמחה שסוף-סוף תורגם לעברית.

ד"ר סוזאנה פנדזיק, ראש התכנית לתואר שני בדרמה תרפיה במכללה האקדמית תל חי, מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים

ספרה החדש של פרופ' זיוה שמיר

בניגוד לסופרי ההשכלה, שתיארו בכתביהם אנשי מופת נשגבים, ביאליק הציג את גיבורי התנ"ך כאנשים קטנים ופשוטים ששאלו שאלות גדולות, חובקות שמים וארץ. הוא שילב בשיריו ובסיפוריו הֶרמזים לקשת לא גדולה, אך ססגונית ומגוּונת, של דמויות מן המקרא – רוּבּן דמויות של "ספרא וסייפא". ביצירתו סיפר את סיפורם הקדום מֵחדש, תוך מיזוגו עם הסיפור האישי-הלאומי האקטואלי. התנ"ך הֶעשיר את יצירת ביאליק והִקנה לה נפח ומשמעות, מחד גיסא; ומאידך גיסא, גיבורי התנ"ך הוארו ביצירתו באור חדש, באמצעות הפרשנות רבת-התובנות, המוּשׂכּלת אך גם האישית והרגשית, שהעניק להן גדול הסופרים ואנשי הרוח שקמו לעם ישראל בדורות האחרונים.

ספרות הילדים החרדית, כז'אנר בעל ייחוד משלו, עדיין לא נחקרה מבחינת תהליך היווצרותה, היקפה וסימני ההיכר המאפיינים שהתגבשו בה במשך חמישים השנים האחרונות. בספר "ספרות הילדים החרדית" – משרטטת ד"ר אסתר מלחי קווים להגדרתו של ז'אנר זה בכלי המחקר שהתגבשו בחקר ספרות הילדים הכללית. היא מתארת את הגורמים לצמיחתו, את המאפיינים הפואטיים שלו (תבניות סיפוריות וסגנונות כתיבה) ואת התמטיקה הייחודית שלו (נושאים ותכנים).

מקום מרכזי מוקדש לדיון בקשר שבין ספרות הילדים לחברה החרדית שבתוכה היא צומחת, ומובהר השיח המטלטל שביניהן: בין מסורת לחידוש, בין רצף לתמורה, כשההתמקדות היא בגורמים החברתיים החוץ ספרותיים המתרחשים בחברה החרדית בשנות האלפיים, כפי שהם באים לידי ביטוי בספרות הילדים של שנים אלה.

התכתבויות – ספר עיון חדש של זיוה שמיר

בהוצאת הוצאת "ספרא" של איגוד הסופרים בשיתוף עם הוצאת הקיבוץ המאוחד ראה אור ספר יוצא דופן ובו תיאוריהם של הדיאלוגים וה"המכתבים" הסמויים ששלחו גדולי הסופרים העברית איש לרעהו, כדי לחדד את זהותם. ניתן שתי דוגמאות מתוך אלה שהספר מתאר:

• ביאליק, המשורר הלאומי, "התכתב" עם שירי בודלר שנות דור לפני ששירים אלה התחילו להשפיע על השירה העברית האוניברסליסטית מאסכולת "שלונסקי-אלתרמן". שירו של ביאליק  "רק קו שמש אחד עֲבָרֵךְ", שנכתב בעקבות שירו הנודע של בודלר "הנבֵלה"  (Une Charogne) פתח את מסורת ה-carpe diem  בשירה העברית. השיר, כמו שירו של בודלר,  רומז לאישה האהובה שעוד מעט תדמה לפגר השרוע בשדה, ועל-כן כדאי לה  ליהנות ולהתעלס באהבים בטרם בוא יומה.
• טשרניחובסקי העתיק מביאליק את תיאור הרוח משירו "בשדה", והמיר את הרוח בזפיר (רוח המערב הקלה לפי המיתולוגיה היוונית). ביאליק, בראותו את הפלגיאט, ביקש לנגח את רעהו הצעיר והמציא את המילה "צפריר" המציינת את רוח הבוקר הקלה. כך אמר בלי מילים: ילך לו טשרניחובסקי ה"יווני" אל הזֶפירים שלו שמתרבות יוון, ואני יכול למצוא את המקבילה שלהם בארון הספרים היהודי של בית-אבא, והיא עשירה שבעתיים.

מאת ד"ר רינה ברוך

לראשונה נבחנת דמות השוטה משחרה היסטוריה ועד לגלגוליה המודרניים באירופה ובישראל; הספר המבוסס על מחקר עומק אנתרופולוגי, נפתח בסקירה מקיפה של דמות השוטה בתאטרון ובתרבות המערבית; ומציג תובנות על תבנית השוטה הקלאסי לגלגוליו; מן התבנית הפולחנית עד למודרנה, עם דגש על המהפך המתחולל מהתחלת המודרניזם ואילך. השוטה המודרני הוא גלגול של הלץ הארכאי – אבי כל השוטים בתרבויות העולם לתקופותיהן –והוא צמח מפולחן השוטה העתיק שזיהה את חטאי החברה, לקח אותם על עצמו והלך אל מותו לשם היטהרות החברה, והתפתחות תודעתה בתקווה לגאולת האדם והעולם.

דמות השוטה בדרמה האירופית משתנה לאחר מלחמות העולם – והיא רוויה אלימות וניכור, ובישראל דמות השוטה עולה על הבמות אחרי טראומות השואה ומלחמות ישראל בהצגות של יוסף מונדי, נסים אלוני,חנוך לוין, אמיל חביבי ומוחמד בכרי. בהתאם – הדיון נפרש על שני ספרים. הראשון השוטה בדרמה האירופית מציג את השוטה המודרני המככב בדרמה האוונגרדית באירופה משנת 1896 עד 1964, והשני:השוטה בדרמה הישראלית מ- 1967- עד 1999.

”מבחינת עמקותה ומקוריותה – העבודה מעוררת השתאות. הכותבת מפליאה באוריינותה, המאפשרת לה למצות מכל יצירה שהיא בוחנת שדות נרחבים של הרמזים אינטר-טקסטואליים, המקנים עומק רב-רובדי וראשוניות אינטרפרטטיבית גם כשהיא עוסקת ביצירות קאנוניות שכבר נדונו מכל היבט אפשרי. אכן, נחשפות ביצירות קלאסיות ומודרניות מוכרות פרשנויות מפתיעות ורעננות.“ (פרופ‘ גד קינר-קיסינגר)