צור קשר:03-6950019

תרגימא: תרגומי מחזות ודברים עליהם

ספר מחזות קצרים מתורגמים חדש בהוצאת ספרא
תרגום ומבואות: שמעון לוי

  

  תרגימא עטיפה

המחזות באוסף זה, ממיטב היצירה הדרמטית, מייצגים הלכי רוח, סגנונות וזרמים מגוונים ושונים, פרושים על פני תקופה ארוכה. רובם שייך לסוגת המחזה הקצר וככאלה, היצירות מתארגנות סביב אחדויות הזמן, המקום והעלילה ומטפלות במצב דרמטי אחד, ללא עלילות משנה. המבואות המצורפים מציעים תובנות על היצירות ומספקים רקעים על סביבתן התרבותית והדרמטית.

היצירות שנבחרו להיכלל הן מבחר אישי מתוך מאגר עצום של מחזות קצרים. חלקם מתורגם לראשונה לעברית. לבד מהנאת הקריאה במבחר מיוחד זה, מוזמנים הקוראים לראות בהם ובמבואותיהם קורס מזורז בתאטרון קצר והזמנות לביים את המחזות בחלל הגולגולת הפרטית של כל אחת ואחד.

  

  

  סיפור ליום השואה

המלאך

מאת הרי בר-שלום

 yezkor-11

  

"ובכן", כך התחיל האיש לספר, "עברתי את השואה כשהייתי רק בן שמונה בלבד. אבל את תלאותיה חוויתי בעצם כעבור עשר שנים. עד אז התכחשתי לה, הדחקתי הכול מתודעתי. אך גם אחותי, זאת אשר הצילה את חיי – למרות שהיא מבוגרת ממני רק בחמש שנים – ובכן, גם אחותי דאגה שסיפורים 'משם' לא יגיעו לאוזניי ועשתה הכול כדי להשכיח ממני את הזיכרונות המחרידים. ואולי הייתה לה הזכות לנהוג כך, מכיוון שהיא טיפלה בי והשגיחה עליי כמו אימא ממש עד שהגעתי אל סף בגרותי. איני יודע אם מבחינה פסיכולוגית היה זה הדבר הנכון לעשותו, אבל עובדה: עד שהתגייסתי לצה"ל בכלל לא התייחסתי לשואה. כאילו דבר מכל שקרה שם לא נגע לי.
בעצם, כך התנהגתי למן ההתחלה, כבר מאותו בוקר סגריר כשהנאצים פשטו על העיירה שלנו והוריי הלבישו אותנו, הילדים, בבגדים חמים ודחקו בנו לעזוב בבהילות את הבית, לברוח ולהתרחק מהיישוב הזה, כשהגרמנים כבר החלו להעמיס יהודים על משאיות והסיעו אותם אל החורשה הסמוכה – שם המתינו להם פלוגות החיסול.
כאמור, באותו בוקר ארור הדחקתי בפעם הראשונה את המציאות הנוראית: בעמדי על
הגשר המשקיף אל היער, לנוכח צקצוק מכונות הירייה שהרגו את הוריי, אדיש לכל המתרחש סביבי, עקבתי בעקשנות אחר המעגלים שחוללו היריקות שלי על פני הנחל…
 אין לי מושג כמה זמן עמדתי כך, רכון מעל מעקה הגשר, כשראשי ריק ממחשבות, רק יורק לתוך המים. מן הסתם חלפו שעות. בינתיים היריות פסקו, אור דמדומים אפף את הסביבה ואחותי – זאת שאני חב לה את חיי – ניצבה פתאום לצדי על הגשר, אומרת שעלינו לברוח משם.
בהתחלה התנגדתי. לשווא ניסתה המסכנה לשכנע אותי, מתריעה שוב ושוב על הסכנות האורבות לנו אם נתעכב עוד במקום ההוא: אני בשלי – 'לא ולא! – תוך שאני נאחז בעקשנות במעקה הגשר.
 'אתה לא מפחד שיהרגו אותך?!' שאלה, מבוהלת.
 עניתי: 'לא מפחד! המלאך שלי שומר עליי'.
 אמרה: 'אין מלאכים במציאות. הם רק בסיפורי אגדות. אז בוא כבר נלך מפה!'
 התעקשתי, 'אבל המלאך שלי קיים באמת!'
 אחותי התחילה לבכות. אבל כשהבכי נרגע מעט, שבה והתחננה: 'בוא חמודי, בוא אתי… אחרת גם אני נשארת פה, אתך. אך דע לך שלי אין מלאך שישמור עליי, ואם הנאצים יימח שמם יתפסו אותנו, הם יהרגו אותי בדיוק כפי שהרגו הבוקר את אימא ואת אבא'.
לנוכח הפצרותיה אלו התרציתי. הרפיתי מאחיזתי במעקה העץ, הושטתי לה את ידי והתחלנו ללכת…"
***
"הלכנו… הלכנו והלכנו, הלכנו ללא הפסקה. סבלנו מקור ומרעב, כך לפחות אני זוכר את המסע הארוך והמייגע ההוא! הלכנו בעיקר בלילות, מכיוון שהתחמקנו לא רק מהגרמנים אלא גם מהמקומיים, שלא היו מהססים להלשין עלינו אם רק היו מבחינים בנו.
פעם, כששוטטנו בעבותות היער בחיפוש אחר צמחים שישתיקו מעט את הרעב, שורשים, פטריות, עלים, ובעצם כל דבר שאחותי ידעה את סוד בחירתם, לפתע זינק מתוך השיחים וחסם את דרכנו איכר חמוש ברובה ציד. פנינו לברוח אבל בירייה אחת שכוונה השמימה האיש נעץ אותנו במקום. למזלנו היה זה פרטיזן. ויהודי, בנוסף לכל!
בימינו מעטים הם אלה שיודעים כי בימי המלחמה ההיא פעלה מתוך היערות בריגדה של פרטיזנים יהודים, גברים ונשים, צעירים ומבוגרים, כולם פליטי שואה שנמלטו מפני הצורר ונלחמו בו, מונעים ביצר הנקמה.
נתנו לנו אוהל קטן. אני ואחותי היינו נפגשים רק בלילות, מכיוון שבימים עבדנו ולמדנו. אחותי גם עסקה במיני עבודות-עזר בתוך המחנה, אבל אני רק למדתי. הייתה רק כיתה אחת בלבד, ובה למדו כל ילדי המחנה – בני כל הגילאים – ואילו מורתנו, האחת והיחידה, ניהלה את השיעורים כמעט באופן פרטני.
 כך חלפו ימים ושבועות, והחודשים חלפו גם הם…
לילה אחד התעוררתי לקול יריות. כה חזקות היו, שחשבתי כי יורים ממש מתוך האוהל שלנו. אבל אחותי לא נתנה לי זמן להתעשת: תפסה בידי ופתחנו בריצה מטורפת, נמלטנו כל עוד נפשנו בנו אל מעבה היער.
לפנות בוקר הגענו לביצה ענקית שחייבים היינו לחצותה. המים לא היו עמוקים, אבל הגיעו לי עד מעל הראש ואחותי נאלצה לשאת אותי על כתפיה. זה לא היה קל בשבילה: המקום היה טובעני ומכוסה בצמחייה, וההתקדמות הייתה קשה ומסוכנת. אחותי המסכנה התנשפה אימים, אבל לא חדלה מלכת פן תבלע אותנו הביצה.
בתוך המים התקדם לצדנו גבר שנשא על כתפיו ילד בגילי. אב ובנו, חשבתי. אבל ברגע מסוים הגבר נשבר, מלמל לעצמו, ביידיש, 'אייֵך קאן-נישט מאֶר…' אייך קאן-נישט מאֶר – משמע: אינני מסוגל עוד. פתאום קרא 'שמע ישרואל' והרפה מאחיזתו בילד. הילד החליק אל תוך המים והביצה בלעה אותו מיד.
מרגע זה ואילך אחותי אחזה בידיי ביתר שאת. היא חרקה בשיניים, אבל המשיכה להתקדם ולא הרפתה מאחיזתה בי עד שהגענו לחוף מבטחים, מעברה השני של הביצה.
'למה כל כך חזק?' התלוננתי כשכבר עמדנו על הקרקע המוצקה, תוך שאני משפשף את פרקי ידיי הכואבות.
'פחדתי שלא תמות לי', ענתה.
'כלום לא היה קורה לי, את הרי יודעת: המלאך שלי שומר עלי'.
הפעם ממש התרגזה: 'תפסיק לדבר שטויות! הלא כבר אמרתי לך שאין כזה דבר, מלאכים!'
התעקשתי: 'אבל יש!'
'אה, כן?', אמרה, 'אז איפה היה המלאך הזה שלך כשהלכנו במים?! כי אני לא ראיתי אותו!'
אמרתי, 'לא ראית בגלל שנשאת אותי על כתפייך…'
הביטה בי בתמיהה… ופתאום פרצה בבכי מר, שהתחלף בצחוק מתגלגל. אחר כך שוב בכתה… וצחקה…
בכתה וצחקה גם יחד".

  

  

שיר מתוך הספר החדש של רוני סומק "נקמת הילד המגמגם" :

רוני סומק 1

  

  

 מתוך ספרה החדש של מרלין וניג "פאניקה בסגנון חופשי":

אהבת חינם

  

  

למידע – קשיים בלמידה וברכישת ידע ביצירה היהודית לדורותיה

ספר חדש מאת ד"ר דינה לוין בהוצאת ספרא

  

לימוד הקריאה מגיל צעיר, והשאיפה למצוינות הייתה משאת נפשם של הורים יהודים בכל הדורות. אולם בצד הלמדנות התקיימה גם בערות, שהתגלמה ביהודים שלא הכירו את התורה והמצוות, וחז"ל כינום "עמי ארצות".

בספר למידע מתחקה ד"ר דינה לוין, לראשונה, אחר סיפורים ביצירה היהודית לדורותיה, שבהם מעוצב המפגש בין בעלי הידע וההשכלה לבין חסרי הידע, ובכללם בעלי כשלים לימודיים. היא מראה כיצד נוצרו במפגשים אלו מערכות יחסים מיוחדות בעלות משמעויות מוסריות, ערכיות וחברתיות, שהעיסוק בהן רלוונטי גם בימינו.

הספר עובר על פני שש תחנות ברצף ההיסטורי של העם היהודי: יצירתם של חז"ל בתלמוד ובמדרש האגדה. ספרות הקבלה, ספרות ימי הביניים בספרד ובאשכנז, ספרות החסידות במזרח אירופה, וכן על יצירות קנוניות מן הספרות העברית החדשה במזרח אירופה מסוף המאה ה-19 ובמאה ה-20, מאת ח"ן ביאליק, שאול טשרניחובסקי, ש"י עגנון, יהודה שטיינברג, י. ד. ברקוביץ, בנימין תמוז, ורבים נוספים. בתחנה השישית והאחרונה היא מציגה לראשונה יצירות בסוגה חדשה בספרות ילדים, הקשורה לפסיכולוגיה דידקטית המכונה "ספרות בעיה", שהחלה לראות אור בארץ במחצית שנות ה-70. יצירות שכותביהן חשו על בשרם כשלים לימודיים, וביטאו את תסכולם מזיקתם השלילית של המורים ושל חבריהם לכיתה כלפיהם.

 למידע שער

 

  

  קול קורא: תחרות כתיבת שירים לילדים

WhatsApp Image 2017-04-05 at 12.31.10

  

  

  

על ספרו החדש של אבי גיל בהוצאת ספרא, "ואין חרוז למוות":

"נדמה לי שזה כבר לא סוד: החברה נקלעה לקשיים. אנשים הפסיקו למות ואנחנו הפסקנו לקבור. מדי פעם יש אמנם לוויה של נפגע בתאונת דרכים או מתאבד, שהמשפחה שלו משלמת אקסטרה כסף כדי שנעלים עין ונקבור אותו בתוך הגדר, אבל הכסף בחשבון החברה הולך ומתמעט…"

במילים אלה של מנכ"ל חברת הקבורה, מתחיל רומן הביכורים המקורי והמפתיע של אבי גיל, בהוצאת ספרא של איגוד כללי של סופרים בישראל ובהוצאת הקיבוץ המאוחד. ביצירה מסתבר שגידול מהיר בתוחלת החיים פתח חלון זמן, שבו "בצורת מתים" מאיימת על פרנסתם של מאות עובדים. אבל אהרון, סגן יו"ר הוועד הנמרץ, מחפש פתרונות יצירתיים ומגיע אל גיסו, בעל חלקת אבוקדו מתייבשת ממושב בדרום, המנהל מאבק משלו ברשתות השוויק. מזכירת המושב, מעמידה פנים שהיא מוכנה לסייע למגדל האבוקדו, אך מנצלת כל הזדמנות כדי לבוא איתו חשבון, עם אהוב נעוריה, שנטש והותיר אותה מתמודדת עם סוד ומשולש אהבים סמוי.

א. ב. יהושע על הספר:

"אל מול ההתמודדות החזיתית עם המוות ברומן השנון ויוצא הדופן של אבי גיל – ניצבים גיבוריו, דמויות משעשעות וססגוניות המייצגות את פניה המוכרבות של ישראל במאה ה-21".

כותרת

  

  

חברי איגוד הסופרים מרצים ביסוד המעלה

במסגרת יוזמת איגוד כללי של סופרים בישראל, מרצים נבחרים חברי האיגוד, יחד עם מוזיקאים נסעו לפריפריה הצפונית והעניקו הרצאות בליווי מוזיקלי לקהל מאזינים מהמושבה יסוד המעלה.

ארבעה מופעים התקיימו במהלך חודשיים במושבה הגלילית, ובהם השתתפו: יהודה אטלס, ניצה בן-דב, חיים באר, מיכל סנונית והמוזיקאים נעמה אור ואסי מסקין.

האירועים מבית איגוד כללי של סופרים בישראל, הינם חלק מהתכנית "מפגשים תרבות 2017" שמטרתה יצירת קשר עם הפריפריה הגאוגרפית והחברתיות, והנגשת התרבות הישראלית על שלל רובדיה לכלל האוכלוסייה בארץ.

שרה ענבר, תושבת יסוד המעלה, סיפרה על המפגש עם הסופר חיים באר:

"חיים באר הוא דמות חשובה בתרבותנו. היה מעניין לשמוע אותו בליווי מוסיקלי של יוצר צעיר, כותב ומלחין, מסקין. להתראות בפעילויות הבאות".

  

   

  

  שער תיאטרון 42

 לקריאה אונליין לחצו כאן

  

  

שער גג 40

  לקריאה אונליין לחצו כאן

            

טופס צור קשר

רוצה לקבל ניוזלטר?

עידכון ומידע חדש של אירועי איגוד הסופרים, כתבי עת ועוד. נא לרשום לנו כתובת מייל ואנו נדאג לעדכן אותך.